ספרו פורץ הדרך והמרתק של יגאל בן-נון מציע קריאה חדשנית בטקסט המקראי; הוא מנתח אותו בגישה ביקורתית על סמך הישגי המחקר ההיסטוריוגרפי, האפיגרפי והארכיאולוגי. במרכזו הוא מציב את שלטון יאשיהו ואת הסופר שפן בן אצליהו ובני חוגו כנקודת מפתח לפיענוח הפולחן הישראלי והיהודאי. בין חידושי הספר אפשר לציין את המסקנות הבאות בתחום הפולחני וההיסטוריוגרפי: בכל הספרייה המקראית אין כמעט זכר לאמונה באל אחד, אוניברסלי, מופשט אשר שולל את עצם קיומם של אלים אחרים; במהלך כל תקופת המלוכה עד התקופה הפרסית ישראלים ויהודאים עבדו אלים רבים; בבית המקדש בירושלים הוצבו פסלי יהוה, אשרה ואלים נוספים והעם השתחווה להם; יהוה הוא אל חדש שמוצאו מצפון ערב והגיע לכאן לא לפני ימי יהושפט ובית עומרי; ליהוה הייתה בת זוג, אשרה; שפן בן אצליהו יזם רפורמה תאולוגית-פוליטית וחיבר את עקרונותיה בספר דברים; הרפורמה הפולחנית מימי יאשיהו נכשלה אבל השפיעה על הולדת היהדות; האמונה באל עליון בורא שמים וארץ התפתחה בהשפעת התרבות הפרסית; בתקופת המלוכה ועד התקופה הפרסית לא התקיימה ברית מילה ולא היו איסורי אכילה; הדת היהודית נולדה רק לאחר הפסקת הקורבנות בתקופה הרומאית, במקביל לתפוצת הנצרות.
ביחס למחקר ההיסטוריוגרפי טוען יגאל בן-נון שהישראלים הם כנענים אוטוכטונים, הם אינם עבדים שברחו ממצרים; לישראלים קשרי דם הדוקים עם ארמים, חיתים, אדומים, מדיינים, מואבים ועמונים; המונח עברים במקרא הוא שם גנאי בפי מצרים ופלישתים; דוד ושלמה מעולם לא שלטו על ממלכת ישראל; סיפורי דוד ושלמה הם נובלות היסטוריות שמטרתן לבנות עבר מפואר ליהודה; שושלת בית דוד לא הייתה נצחית; מסורות מנוגדות מרכיבות את ספרי המקרא ומתחרות ביניהן; תאוריית ארבע התעודות הגיעה למבוי סתום ויש לזנוח אותה.
יגאל בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות בתחום ההיסטוריוגרפיה של הטקסטים המקראיים ובהיסטוריה מודרנית; לימד באוניברסיטת פריז.
אינני ממומחה לביקורת המקרא ולכן לא אוכל להתייחס לספרו של יגאל בין-נון באופן ביקורתי רציני.
באופן כללי הספר עוסק בשני עניינים עיקריים – א. הפיכת החצר של הסופר שפן בירושלים והמלכת יאשיהו שלוותה בניסיון כושל לרפורמה פולחנית ייחודית. ב. ציור דמותו של יהוה בתקופת המלוכה ולאחריה, תוך ניסיון להתנער מן הראייה המונותאיסטית שכופה עלינו (בד"כ על דתיים וחילוניים כאחד) הפרשנות המסורתית בה הורגלנו. (אם כי הפילוסופיה מלמדת אותנו כי לא ניתן להבין טקסט בלא משקפיים כלשהם – רוחות פולמוסים מקצועיים אך גם אידאולוגיים – בין ציונים לפוסט ציונים, בין מינימליסטים לפרשנים מסורתיים ובין דתיים וחרדים לחילונים – מנשבות בין השיטין).
עיקרו של הניתוח של בין-נון הוא פילולוגי (תוך הסתמכות גם על מקורות חוץ מקראיים) אך לא נעדר ממנו גם דיון בממצאים ארכאולוגיים רלוונטיים. הוא מהווה גם סיכום מקיף של מחקרים ומאמרים (לא כל החידושים כאן הם כמובן שלו, קדמו לו רבים וטובים) וגם ניסיון להציג גרסא משלו להתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה המקראית ושל האמונה היהודית. אני מצטרף גם לעמדתו של המחבר כי הספר יכול להוות מבוא טוב לחקר המקרא הביקורתי לכאלה (כמוני) שאינם מומחים.
חלקו הראשון של הספר הוא הצגה והנמקה של הרפורמה אותה ניסה להשליט שפן הסופר ומה שניתן ללמוד ממנה על אופי הפולחן האמיתי שהיה נפוץ בישראל ויהודה בתקופת המלוכה. בסופו של חלק זה מתייחס בין-נון התייחסות חטופה ומבטלת לעמדה הרואה בכל סיפור הרפורמה בימי יאשיהו תוספת מן התקופה הפרסית. בין-נון עצמו מייחס את תחילת העבודה עליה לימיו של המלך מנשה. כאמור איני מומחה מספיק בכדי שאוכל לקבוע כי בין-נון אינו משכנע, אך לדעתי הוא ממהר לבטל את התאוריה האחרת מבלי שהציג לה סתירות מספקות.
החלק השני העוסק בפולחן יהוה מגובש קצת פחות. תמצאו כאן סקירות, קיבוץ מקורות ואוסף פרשנויות. דווקא כאן יקום ויפול דבר, ברבות מן הסוגיות, על מידת הנכונות לייחס יכולות ההכללה וההפשטה לסופרים ולמאמינים היהודאים והישראלים. בחלק מן המקרים אפשר ליפול לשימוש יתר בדקונסטרוקציה שעצם השימוש בכילים פילולוגיים איכשהו דוחף אותנו אליו לפעמים בכך שהוא נוטה מעצם טבעו לבטל הבנה מטאפורית ודימויית. הנחת הרקע (שאפשר להתווכח איתה) היא של ריבוי אלים ופולחנים המקביל לפולחן יהוה ושל הסקת הכרחיות קיום של פסל יהוה בתהליך הפולחן מתוך שימוש רב בתארים ופעלים מוחשיים.
כאמור אינני מומחה. אני יכול רק להעיד שמצאתי את ספרו של בין-נון מרתק, מעניין ומאתגר ביותר. בין-נון מציג לנו ראייה אחרת של המקרא. חלק מן הדברים היו ידועים לי כבר מתקופת לימודי בתיכון אך הוא גם האיר את עיני בנושאים רבים ומגוונים. דווקא הגישה ה"ראדיקאלית" של בין-נון הופכת את הספר למרתק כל-כך, בין אם הצדק עימו או לא. נהנתי מאוד לקרוא את הספר ואני ממליץ עליו בחום.
מאוד אהבתי. ספר נועז ובועט. לעתים יותר מדי נחרץ לטעמי במסקנות שלו על אירועים שהתרחשו לפני כמעט שלושת אלפים שנה. במיוחד לא התחברתי לעוקצנות של המחבר על כותבים שהוא לא מסכים עימם, אז זה כנראה עניין של טעם. בנוסף, לדעתי כל ההתבססות על משפחת שפן וכו׳ קצת לא מבוססת. אבל אלו סייגים קטנים ובסך הכל מומלץ מאוד.