חלום עולם הפוך

by אילנה ברנשטיין

"אני אוהבת אותך, אמרתי בלחישה. הרוח הסתווית העוקצנית הכתה בחלון הפתוח למחצה, ולא היה סיכוי שהוא ישמע. זה לא היה משפט שראוי להרים בו את הקול. אהבה יכולה להיספג בגופים גם בלי מילים. שמחתי כל כך להרגיש אותו לצדי. נחפז כמו דגיגון בבית החזה. שילמנו את מחיר האהבה בימינו הראשונים, ועכשיו בגילנו המוזהב יצאנו מהדעת מרוב אושר. עבר חודש מאז עזבנו את הבית. ידעתי לפי הירח. ואולי עברו חודשיים. ואפילו שלושה... בכל חודש הירח מתמלא מחדש".

אישה ובעלה – וכלבם הדעתן והפטפטן – יוצאים במכוניתם מתל אביב כדי לבקר את בתם ואת משפחתה בדנמרק, ארץ הברבור. ככל שהם מתקדמים במרחב, נסוג הרומן בזמן אל רגע התאהבותם, ועובר דרך תחנות בחייהם המשותפים. הם כבר בערוב ימיהם, אך יש די זמן לטרוף עוד קצת מהחיים, ואפילו לפגוש בדמדומיהם את אלי הצפון.

דבר אינו יציב בתודעותיהם הדועכות. הבעל כבר מזמן ניתק מכדור הארץ וכל מעייניו נתונים לירח, ואילו האישה מדביקה בקושי את קרעי הזיכרונות, כותבת לעצמה פתקים שאינה מוצאת, ומנווטת בלי פחד בין היה ללא היה עד לימי הזוהר הראשונים.

חלום עולם הפוך הוא סיפור בתוך סיפור, מסע סוער בזרם התודעה המשובש, המקוטע והפרוע של הגיבורה שלו, שהוא גם מסע בשפה שבו משייטת אילנה ברנשטיין ומשקעת את הקוראים והקוראות בפואטיקה של דמנציה ספרותית, כזו שיש בה רכות וחמלה, הבלחות של יופי נשגב והבהובים בהירים של הומור והשלמה.

חלום עולם הפוך הוא ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו ספרה זוכה פרס ספיר, מחר ניסע ללונה פארק, וכן הספרים חמתו של תמוז, ימי ראשית, העיר המזרחית.

256 pages, ebook

Published September 1, 2024

Reviews

[Or Lowi · Rating 2 out of 5]

״חלום עולם הפוך״ הוא הספר השלישי שאני קורא במסגרת פרויקט פרס ספיר שלי. באופן משעשע, זהו הספר השני של ברנשטיין שאני קורא כחלק מן הפרויקט בשנים האחרונות (אחרי ״חמתו של תמוז״). העלילה הרפויה של הסיפור עוסקת בנסיעה של בני זוג מבוגרים וכלבם אל הילדה שלהם שכורעת ללדת בדנמרק. למה אני כותב ״עלילה רפויה״ מכיוון שאלו קווי המתאר של הסיפור. אבל הצורה שבתוכם לא ברורה, משתנה כל הזמן, שקופה ובלתי מובנת. זהו סיפור על זיקנה שמלווה בסכיזופרניה ודמנציה.

הספר קשה מאוד לקריאה. אני לא חושב שאוכל אי פעם להמליץ עליו בלב שלם לאף אחד מחבריי שהם, אינם אקדמאים ספרותיים. הפסקה הראשונה של הספר היא אחת מפסקאות הפתיחה המוצלחות שקראתי אי פעם. אך הציפייה שעוררה בי פסקה זו התנפצה לרסיסים בעמודים הבאים. מהר מאוד אתה מבין שאתה לא מבין כלום. כל משך קריאת הספר עוררה בי תסכול רב, שכן אתה מחכה לכמה עמודים שיהיו בהם איזשהו היגיון, איזושהי הפסקה מהברברת הלא מובנת של הגיבורה הראשית. אבל לשווא. אפילו הסוף לא מספק לנו שום מוסר השכל, שום דבר להיאחז בו. אף לא משפט אחד שנוכל לקרוא אותו ולחשוב לפחות שכל הסבל הזה לא היה לשווא.

אבל אולי זו גם הגדולה של הסיפור. ברנשטיין כתבה ספר בלתי נסבל, מתסכל ובלתי ניתן לקריאה. אך האם זאת בעצם לא הייתה המטרה שלה? להכניס את הקורא עמוק לתוך ראש זקן ודמנטי, להראות איך באמת נראים חיים שכאלה. זה לא אמור להיות כיף. ובין בירבור חסר היגיון לאחר - יש כאן פרוזה יפיפייה שרק כותבת מנוסה יכולה בה. ואם להיות כנה עם עצמי - הספר הזה הצליח לשאוב אותי לתוך העולם הפנטסטי שבו. חשבתי עליו גם לאחר שהנחתי אותו בצד, חלמתי עליו בלילות. יש בו משהו שלא עוזב אותך.

אבל אם לחזור חזרה להתחלה - האם אני יכול לזקוף את כל הנקודות החיוביות הללו לטובת הספר? ספר שבסופו של דבר באמת לא נהנתי לקרוא. אני חושב שהניצחון האמיתי נמדד ברצון שלי לדבר על הספר, לנתח אותו ולשפוט אותו לגן עדן או גיהנום. לדעתי, זה ספר שמנסה להיות בלתי נסבל. ועצם ההצלחה שלו זה עצם הכישלון שלו. זאת סתירה. כמו שברנשטיין מנסחת זאת: ״אם המשפט - סופרת דמנטית מספרת סיפורים נאמנים למציאות - הוא אמיתי, הרי פירושו של דבר שהוא נכון, ולכן שקרי, ואם הוא שקרי, שקריות זאת מעידה שהוא לא נכון, ולכן אמיתי.״

[Siv30 · Rating 2 out of 5]

לסקירה מפורטת בעברית ואנגלית, קישור לבלוג שלי -

https://sivi-the-avid-reader.com/חלום...